דודג' צאלנג'ר דימון. אוהב אותה, שונא את כולם.
אני אוהב מכוניות אמריקאיות של פעם. שרירים, שרירים ועוד קצת שרירים. לא יכולת פניה, לא איכות נסיעה, רק כוח טהור. הבעיה שהאמריקאים איבדו את זה בשנים האחרונות. מכוניות אמריקאיות אמתיות שצורחות מ- V8 ענק וזוללות דלק, יש היום רק במגרשי גרוטאות.
אני גם אוהב מגרשי גרוטאות. רק שם אני יכול להרשות לעצמי לקנות משהו. כשכל הכסף הולך לגנים וחירבונים (חיתולים עולים המון) ואין כסף למכונית חדשה, אז קל להסביר בבית למה אני מחפש מכונית שרירים אמריקאית. אבל עכשיו פתאום יש מכונית חדשה מהנילונים שהיא כל מה שאני רוצה. מכונית שנוסעת על האספלט שאני מעריץ.
דודג' הבינו שאין להם סיכוי אמתי להילחם באיכות האירופאית והיעילות היפנית. הם הבינו שהם צריכים לחזור אחורה בזמן ולתפוס בחזרה את הבהמות שדוהרים בכל הכוח עם הראש לתוך הקיר. דודג' השיקו מכונית שיודעת לזנק הכי מהר לשום מקום. הכי מהר ל- 100 קמ"ש! הכי מהר ל- 400 מטר (רבע מייל, בשפה שלהם)! הכי מהר ללב של חמורים כמוני!
פתאום גיליתי רמה חדשה של אהבה. שיא שלוקח כל מה שאהבתי, אחורה. אהבה חסרת היגיון, שגורמת לי לשנוא את כל מה שלא מאפשר לי להשיג לי אחת. אני לא רוצה להמשיך לכתוב עכשיו. אני רק רוצה לראות שוב ושוב את הסרטון שעשה לי כל כך טוב.
Comentarios