ניצחתי את המחשב, אני הגארי קספרוב של הניווטים
אם יש פחד שמלווה את האנושות המודרנית עוד מימי אייזיק אסימוב (בעצם אפילו לפניו), הוא הפחד להפסיד למחשב. אני יודע שבמלחמה על השליטה במכונית, הפסדנו, אבל רוח הקרב עוד מפעמת בקרבי. בכל בוקר אני מכין את עצמי למלחמת המוחות המתישה מול כוחות החישוב הקרים וחסרי הסחות הדעת ובכל פעם שאני מנצח, אני יודע שיש למין האנושי תקווה.
בכל בוקר, כמו מאות מיליוני נהגים בעולם, גם אני נכנס למכונית. בדיוק כמו כולם, גם אני מזין למכשיר הטלפון החכם את יעד הנסיעה. כמו כולם, אני משקר לווייז ומצהיר שאיני הנהג וממתין בסבלנות לחישוב המסלול וזמן הנסיעה. בדיוק כמו כולם, גם אני נכנס למצב מלחמה ושם פעמיי אל הפקק הנורא!
המחשב מחשב, הנתונים נאספים, הקול הנשי שבחרתי מזמין אותי להתחיל בנסיעה. אני לא רוצה להישמע שוביניסטי, אבל ברור שבקטע הזה אני כן, אז אני מבטל את דבריה ומתחיל התחרות נגד המחשב. אני יודע שהמכונה האימתנית כבר מודעת לעומסים, לתאונות ולכל מה שקורא בדרך, אבל אני לא מאמין לקול המזמין שמנסה להדריך אותי. אני גבר ואני יודע יותר טוב!
קרב המוחות מתחיל. אני מגייס את ניסיון החיים והנהיגה העשיר שלי למשימה אחת ויחידה- לנצח את המחשב! לא משנה בכמה זמן המכונה חישבה את הנסיעה, אני אגיע ליעד מוקדם יותר. בעולם בו ככל שהטלפון חכם יותר, הנהג יותר טיפש, אני לא מתכוון להיכנע ולוותר על הזכות שלי לנהוג ולקבל החלטות!
מהלך הקרב ידוע מראש. בפניות הראשונות, מודיעה הבחורה מאחורי האפליקציה שהזמנים התארכו. לרגע נראה שהווייז יודע משהו שאני לא יודע. כעבור כמה דקות, כבר מופיע הנתון המדהים שהיעד רחוק רק שעה ו- 23 דקות. האתגר מתחיל ואני מגייס את כל מה שהחיים עם שני זוגות תאומים וכלב שמסרב למות לימדו אותי- היכולת להתעלם מרעשי רקע. אשתי שאומרת לי שאני טועה, מופיעה כמו הולוגרמה של יודה ממלחמת הכוכבים וגוערת בי, אבל אני נחוש להוכיח שאני יכול לנצח.
נהגים מנומנמים, שכבר מזמן הפסיקו לחשוב באופן עצמאי, מקיפים אותי מכל עבר. מכוניות שנוסעות על אוטומט עם נהגים עצבניים שמוכנים להרוג חצי עולם כדי להפסיק את הסיוט, צופרים. אני ממתין לרגע הנכון ומכבה את מקלט ה- GPS, סוגר את האפליקציה ופועל כפי שרק יצור חי וחושב יכול – אני מתחיל לרמות.
במקום סודי על הדרך הראשית, ישנו מעבר לפרדס עם שביל די רחב שמוביל לכפר. אני פורש בנון שלאנט וחותך אל הכביש שמחבר את הכפר אל הפקק הבא בתור. משם, אני מנסה לנחש את מצב הכביש ולתכנן את המהלך המכריע שיוביל אותי ליעדי בזמן הקצר ביותר. התחרות בעיצומה, אני חד כתער ומיושן כמו מי שעדיין משתמש בו.
העיגול של מובילאיי, מצפצף כמו משוגע. מתריע על כל מה שלא קיים ולא רלוונטי. זה המכשיר שמזכיר לי בכל פעם מחדש, למה אני לא מוכן להסיע את דודה שלי לאירועים משפחתיים. המחשב האחראי על הבטיחות משתולל. צורח וצווח מצרצר ומברבר, מנסה להציל אותי מעצמי ומשיקול הדעת הבלתי הגיוני שלי.
המחשבים הגדולים, אוספים נתונים ומנסים לקבוע מה הכי טוב בשבילי. אני פועל על אינסטינקט ונותן לכוח להנחות אותי. הרוח הגדולה בראשי, שורקת לי בין האוזניים "אתה יכול... יש לך את זה... אל תרים ידיים ואל תיכנע למחשבים..." . אני מפעיל שוב את אפליקציית הניווט שמבקשת להפעיל את ה- GPS. "האם תרצה להמשיך אל היעד?" שואל הטלפון החכם בטיפשות אופיינית. אני מאשר ויודע שיש לי עוד קלף אחד חזק שמסתתר בשרוול.
"זהירות שוטר לפניך!" מתריעה הבחורה של האפליקציה. "מצלמת מהירות בהמשך הדרך" היא מתעקשת לציין בדרך העמוסה שבה לא ניתן לנוע כרגע ביותר מ- 30 קמ"ש. אני בזמן טוב ומתקרב אל היעד. אני כבר בתוך טווח החיסכון שמראה שהבסתי את הנווט בכמה דקות. אבל ניצחון קטן, זה לא מה שיתחיל לי את היום עם חיוך. אני רוצה להביס את הטלפון. אני צריך להשפיל אותו ולהראות לו כיצד עושים את זה המקצועני. אני צריך לקצץ לפחות 15% מהזמן שהטמבל חסר המחשבה והמעוף חישב.
"בפניה הבאה פנה ימינה" מציעה באדיבות הבחורה. אני יודע שהפניה מובילה אל הפקק האחרון לפני חזית הבניין בו אני עובד. אני גם יודע שאם אפנה מעט לפני הפניה, אכנס לחניה תת קרקעית של סופר גדול. הכניסה לחניון הבלתי צפוי משבשת את איתור הלוויינים ומובילה אותי לסוד הגדול שרק אני יודע. המעליות של הסופר עוצרות בקומה -1 במבואה המתחברת אל מעליות הבניין שלנו.
כבר במעבר אני חושב לעצמי "In your face WAZE" מי המלך של הניווטים?! מה הגארי קאספרוב של עולם הנהיגה? מי הצליח שוב לחשוב שני צעדים קדימה ולשקר כדי לנצח?! אני יודע שזה רק עניין של זמן, עד שהמחשב הגדול ינצח. אבל כל זמן שאני אוכל להילחם ולנצח, אני אנהג בעצמי ואחליט מהיכן ולהיכן לנסוע!
אני כבר רואה אנשים שלא יודעים איך להגיע בלי עזרת הטלפון. אני מוקף באנשים שמכבים את המוח בשניה שהם מתיישבים מול ההגה. אותם אנשים אומרים שאם כולנו ניתן למערכות המתקדמות לנהוג במקומנו, העולם יהיה בטוח יותר. אולי הם צודקים, אבל אני לא רוצה לחיות בעולם כזה.
